האחים רבי שמֶלקֶה ורבי פנחס היו תלמידי חכמים נודעים, עוד קודם שהפכו לחסידיו של המגיד ממֶזריטְש.
יום אחד, לאחר שהתפרסם המגיד ושמעו הטוב הגיע למרחקים, אמר ר' שמֶלקה לאחיו פנחס: "הנה שמעתי כי יש במֶזריטְש צדיק קדוש ורב גדול ומופלג בתורה. ממנו ודאי נוכל ללמוד כיצד לעבוד את השם באהבה וביראה. הבה ניסע אליו."
ענה לו ר' פנחס: "נסיעה כזו ודאי כרוכה בביטול תורה, שהרי לא נוכל ללמוד בזמן הנסיעה. וגם חושש אני שמא רב זה עוסק רק בתורת הנסתר, ומה אוכל ללמוד ממנו?"
אמר ר' שמֶלקֶה: "ואני שמעתי שמפארים את שמו כתלמיד חכם מופלג, הבקי בכל חלקי התורה." הסכים ר' פנחס, והשניים נסעו למֶזריטש.
אל העיר הם הגיעו ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, ומיד באו לביתו של המגיד לקבל ממנו ברכת שלום. בירכם הרבי לשלום בחיפזון ומיד שלח אותם מפניו, כי היה טרוד בהכנת צורכי השבת.
הדבר חרה להם, כי רבנים נכבדים היו, ולא הבינו מדוע לא קיבל אותם בסבר פנים יפות כפי שראוי להם. עוד חשבו האחים בלבם כי אם איש אלוהים הוא הרבי, ראוי היה שירגיש בעצמו כי הם תלמידי חכמים גדולים, וייתן להם את הכבוד המגיע להם.
לאורך השבת אמר המגיד דברי תורה בסעודות השבת. ר' שמלקה ור' פנחס רגילים היו בדברי תורה מפולפלים ובדרשות הנוגעות לסוגיות התלמוד ופוסקי ההלכה. בעניינים כאלו יכולים היו להתפלפל עם הרבי ולהראות את כוחם. אך דרשותיו של המגיד לא נגעו בכל אלו. בָּזוּ האחים בלבם לתורתו של המגיד, כי לא הצליחו להבין מה טעמה של דרך זו בלימוד התורה ובעבודת השם.
החליטו האחים למהר ולשוב לביתם, ומיד לאחר צאת השבת באו שוב אל המגיד כדי להיפרד ממנו לשלום.
סירב המגיד לתת להם ברכת פרידה ואמר: "שובו אל האכסניה שלכם, והמתינו עד שאשלח אחריכם להיפרד מכם לשלום".
כך המתינו האחים עד ליום שלישי, ואז באו שוב לפני המגיד. הפעם נפרד מהם הרב לשלום. אחר כך אמר להם: "דבר אחד אבקש מכם, שתלכו גם אל תלמידי, רבי זוּשָא, להיפרד ממנו בברכת שלום."
באו ר' שמלקה ור' פנחס אל בית המדרש, ומצאו בו את רב' זושא. כשסיפרו לו על בקשתו של המגיד אמר להם ר' זושא:
"ודאי יודעים אתם מה דרשו בתלמוד על הפסוק 'וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא' (מלאכי ב, ז). על פסוק זה אמרו חכמים, כי רק אם הרב דומה בעיניך ל'מַלְאַךְ ה" עליך ללמוד ממנו. ואם לא כך – אל תלמד מרב זה (תלמוד בבלי, מועד קטן, דף יז עמוד א).
"על כך אני שואל," המשיך ר' זושא, "כיצד יכול אדם לדעת שרבו דומה למלאך? וכי ראה האדם מלאך קודם לכן, כדי שיוכל להשוות בינו לבין הרב?"
שתקו השניים ולא ידעו להשיב.
המשיך ר' זושא: "שִמעו אחיי מה פירוש הדבר – אם דרכו של הרב נסתרת ואינה מובנת – כשם שמלאך הוא נסתר ואינו מובן – מרב כזה תוכלו לבקש תורה."
כך אמר, ומיד פטר אותם ר' זושא מלפניו בברכת שלום.
אמרו האחים איש אל רעהו: "אכן, רוח אלוהים דיברה מפיו של האיש. אין ספק כי הרגיש המגיד שיש בלבנו עליו. ואפילו תלמידו, ר' זושא גילה ברוח הקודש את הדברים הצפונים בלבנו. נשב כאן עוד כמה שבועות עד שנראה מהי הדרך שלומדים כאן במזריטש, כיצד לאהוב ולירוא את השם."
כך הפכו האחים לתלמידיו הקרובים של המגיד, והם נשארו במחיצתו עוד ימים רבים.
לימים, אמר עליהם המגיד ממזריטש: "מצאתי בית מלא נרות, אלא שלא היו דלוקים. ברגע אחד נתתי בהם ניצוץ קטן, ומיד נדלקו כולם וגדל האור עד מאוד."